<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער ל"א</h1>
<h2>דף עז.</h2>
דין מי שנאנס למכור את קרקעו תדע כל מי שנטל קרקע חברו בלא דמים והעיד עליו שהוא אנוס או שנתן מן הדמים מה שרצה ולא לקחו בשוויו אין אנו צריכין להודיע את הדין בכך דאין לך בעולם בטול מכירה יותר מזה. אבל מה שאנו צריכים להודיע את הדין במי שנתן לו דמי הקרקע כשוויו ואנסו על מכירתו והעיד עליו עדים שאנסו מ"מ כיון שנתן את שוויו אין עלינו מאותו אונס כלל לפי שנאמד את דעתו כיון שנתן את שוויו שמא נתרצה. והנ"מ דהוי ממכרו ממכר היכא שאין כתב המודעא בידו אבל יש כתב המודעא בידו אף על פי שנתן שוויו כיון שנתפרסם האונס בכתב המודעא שבידו אין ממכרו ממכר כדג' [ב"ב מ"ז ע"ב] אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני מ"ט אי נימא דכל מאן דמזבין ארעא אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי הוו זביניה זביני, דלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא יקריב אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא ש[א]ני התם דניח' ליה דתהוי עליה כפרה וגמר ומקני, אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא התם נמי, סבר מצוה לשמוע דברי חכמים, אלא סברא היא דאגב אונסיה גמר ומקני. ואם תרצה ראיה למה שאמרנו דאימת הוי ממכרו ממכר היכא שנתן לו את שוויו מהיכא דמותיב רב המנונא [שם מ"ח ע"א] לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי הכא נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני, הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה, ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהיב ליה זוזי. ולענין האונס שממכרו ממכר אמרו אמר רבא הלכתא תלוה וזבין זביניה זביני. ואם תרצה ראיה למה שאמרנו דהיכא שיש בידו מודעא אף על פי שנתן לו את שוויו לא גמר והקנה לפי שסמך באותה מודעא, ואם אין בידו כתב מודעא שגמר והקנה מהכא דגר' [שם מ"ח ע"ב] טבי תלא לפפי אכינרא וזבין חתם רבה בר בר חנא אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן [ד]חתים אמודעא שפיר חתים מאן דחתם אשקלתא שפיר חתים מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא אי אשקלתא לאו מודעא, הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני, והאמר ר"נ אמנה היו דברינו מודעא היו דברינו אין נאמנין, הנ"מ לעל פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרע שטרא. ומה שאנו אומרים לא אתי על פה ומרע שטרא לא אמרינן אלא אותן עדים החתומים על המכר שאם הם בעצמם מעידין על המודעא שהוא על פה לא יבא דברים ויבטל כתיבת' אבל כתיבתם של שטר המודעא יבטל כתיבתם של שטר המכר דהוה לית כתב כנגד כתב ולפיכך צריך שיכתבו כתב מודעא כדי שיבטל זה את זה, אבל אם העדים שהעידו במודע' הם עדים אחרים שאינן אותם החתומים בשטר המכר הרי הן יכולין להעיד בין בעל פה בין בכתב ויכולין לבטל שטר המכר כיון שיודעין את המודעא בעדות ברורה, אף על פי שהיתה לכותבה כיון שאמרו להם בעלים כתובו ואפילו הכי אם לא כתבו יכולין להעיד על פה כדג' [שם ל"ט ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים וצריך לומר כתובו.
ומה שאנו אומרים ששטר המודעא יבטל את שטר המכר היכא שנתברר אצל העדים את האונס ברורה וראיה ודאית וידיעה גמורה שהוא אנוס ושיאמר הנאנס לעדי' הללו הלא תראו את האונס שאני נאנס ואני מתוך אונס זה אני מוכר ואני מודיע אתכם שאין לי דעת בו והוא בטל ומבוטל וכל זמן שאמצא מקום שאוכל להוציא מידו זה המקח אבטלנו ואוציאנו מידו וכתובו לי בזה הענין כלו שטר כדי שיהא בידי כהיום או למחר לזכות ולראיה, דודאי אם כתבו לו העדים בכך לאחר שנודע להם האונס באמת שיבא שטר המודעא ויבטל שטר המכר כדגר' [שם מ' ע"א] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן סהדי דידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ומודעא דמאי אי דגיטי אי דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא אלא מודעא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדסא. ותדע דאף על גב שסדר בשטר המכר וכתב בו בטול כל מודעי כיון שהמכירה היתה באונס לא נסתלק האונס ולא נתבטלה המודעא דכיון שאנסו על המכר אנסו נמי שיעיד על עצמו בטול המודעא דהא בשטר אחד הוא הודאתו במכר והודאתו בבטול המודעא. אבל תדע היאך יתבטל המודעא כגון שחדש כתב המכר פעם שניה ויסתלק מכל ומכל ואם בטל המודעא התם הויא מבוטלת אי נמי כגון שנעשה כתב המכר מרצונו ומהשלמת נפש ולא נראה עליו שום אונס כלל דהתם הוי בטול המודעא בטול ולהכי גרסינן [שם מ"ז ע"ב] גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה. והפרידו בין שיעידו העדים בפנינו הודה לו לבין שיעידו בפנינו מנה לו דלעולם כל היכא שההודאה שמודה הנאנס היתה בה אונס אינה שוה כלום וזה הוא דקאמרינן [שם] כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לחמריה לשחוור. אבל בטול הגט והמתנה אם אתה מוצא את בטולו בתוך השטר ממש בטולו בטול לפי שאין אנו צריכין לידע בפרסום אונס הגט והמתנה כמו שאנו צריכים לידע אונס הזביני דהא אמרי' [ב"מ מ' ע"ב] אי דגיטי ודמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא שאם אמר בדבורו אנוס אני מקבלינן את אונסו ואין אנו צריכין לעמוד ולחקור על עקר האונס כמו שאנו צריכים לעמוד על אונס זביני. נמצא כמו שקבלנו את האונס בדבורו לבדו כך אם בטלו מתוך האונס די לו בבטולו לבדו ואף על פי שלא נסתלק האונס כמו שאפרש בחבור גטין. אבל בטול מודעת זביני כשם שאין אנו מעידין על האונס עד שנעמוד על עקר האונס ועד שימסור את המודעא כך כשבטל המודעא נמי צריך שיסתלק מעליו האונס בתחלה ואחר כך יבטל.
והאונס אתה מוצאו בכמה פנים כמו בהכאות כדג' [ערכין כ"א ע"ב, ב"ב מ"ח ע"א] ובגיטין חובטין אותו עד שיאמר רוצה אני, או בתליה כדגר' [ב"מ מ"ח ע"ב] טבי תלא ליה לפפי אכנרא אבל צריכין אנו לפרש היכא שמפחד אותו בדבור לומר הריני עושה כך וכך אם לא תמכור ממנו והדבר ידוע שהיכולת בידו לעשות ככל מה שמפחד אותו דאף על פי שלא עשה בו ממש, אותו הפחדה בלבד הוי חשוב אונס שהרי הראשונים המשילו לנו משל כמו זה ממה שאנו יכולין ללמוד דמי שמפחד לעשות והביא כח בידו דהוי חשוב אונס כדג' [שם מ' ע"ב] ומודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדסא, דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה אכלה תלתא שני א"ל אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבשנא לשטר משכנתא ואמינא לקוח הוא בידי. הרי נראה לנו דכל מי שמפחיד בדבר שיש בידו לעשות הרי הוא כאלו עשה שלא הביאו זה המעשה אלא להתלמד ממנו זה הדרך. ואם ישאל השואל הא במעשה זה דפרדסא לעולם לא יתכן להיות בו מודעא לפי שהממושכן אצלו כשהפחיד בעל הפרדס אם לא שמעו אותו עדים אין בו תועלת דאף על פי שיאמר לנו בעל הפרדס כך וכך אמר לו לא מהימנינן ליה דהא פירשנו לעילא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן אונסא דפלוני לאו מודעא היא וא"כ שכשהפחיד אותו שמעו עדים בכך אין עליו מהפחדתו כלום ולא ימכרנו לו לעולם שהרי שמעו בו עדים שהוא ממושכן אצלו שלא יתכן בו מודעה לעולם וכיון שלא יתכן בו מודעה למה הביאו אותו הראשונים ראיה למודעא. זה הוא תשובתו תדע דמי שמקשה קושיא זו [לאו] קושיא היא אלא לעולם כשהביאו זה המעשה לא הביאו אותו לומר שיתכן בו מודעא אלא הביאו אותו ללמוד ממנו למקומות אחרים דכל מי שמפחיד את חברו לאונסי ויש בו כח הרי זה אונס לאחר שישמעו עדים ההפחדה מפיו ולא רצו להאריך במעשה כמו שהיו צריכים להאריך אלא הביאוהו סתם ואם יש על המשיב לשאול הא גרסינן [כתובות ע"ז ע"א] כופין אותו להוציא ופרשינן אמר ר"נ לא קשיא הא במילי הא בשוטי מתקיף לה רבה בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבה הא והא בשוטי נמצא דלא הוי כפיה אלא במעשה ממש והיאך אנו אומרים שאם הפחיד אותו מי שיש בידו ספק הרי הוא כאלו עשה ממש תדע דהפחדת ב"ד לא הוי כלום אלא במעשה ממש לפי שהשומע הפחדתו אומר בלבו ב"ד אין דרכו להכות בני אדם ולעשות מה שאינו ראוי ולכך הוצרכנו למעשה ממש, אבל שאר האונסים כיון שהם עשויים בכך והוי דרכם בכך כיון שהפחידו כאלו עשה מעשה ממש.
